אינטראקטיביות במדיה מוגדרת כהפעלה של אמצעים על תוכן בתקשורת המונים, שמטרתם לאפשר לצרכני התוכן להגיב ולקבל מידה של ייצוג בתוכן עצמו, או לפחות להשיג שליטה מסויימת עליו.  על פי הגדרה זו כתבה כריסטינה רומנו גלאובקה מארגון CHILDREN NOW סקירה מקיפה של ספרות המחקר בנושא ההשפעה ההולכת וגוברת של מדיה אינטראקטיבית (בעיקר משחקי וידאו במחשב, אתרים באינטרנט, וגם משחקי קופסה, ספרים ותוכניות טלויזיה אינטראקטיביים) על ילדים בגיל טרום בית הספר.

השאלה אם להכניס מחשבים לצרכים של שימושים אינטראקטיביים לגני ילדים או לבתים פרטיים לשימושם של גילאים צעירים אלה, שנויה במחלוקת. ארגונים שונים של הורים ואנשי מקצוע מציינים סדרה של סיכונים אפשריים:
נזקים פיזיים: לשלד, לעיניים, לטונוס השרירים ובעיות השמנה.
נזקים חברתיים ורגשיים: ניתוק חברתי, קשרים רופפים עם מורים, ניתוק מהמציאות.
נזקים קוגניטיביים: ירידה ביכולות לשוניות, בעיות ריכוז וקשב, קושי בהשלמת עבודות קשות, נטייה להעתקה וחוסר מקוריות.
נזקים מוסריים: חשיפה לתכנים לא מתאימים.

המסקנות לגבי ההשפעה של מדיה אינטראקטיבית על ילדים עד גיל שש רחוקות מלהיות חד-משמעיות. בתחום הקוגניטיבי מוצאים חלק מהחוקרים השפעה חיובית מסויימת של שימוש במדיה אינטראקטיבית, אף כי מחקרים אחרים לא מצאו כל תרומה משמעותית של אינטראקטיביות בתחום זה. כל החוקרים מסכימים שהתכנים של המדיה חשובים יותר ומשפיעים יותר על ההתקדמות הלימודית מאשר הטכנולוגיה האינטראקטיבית עצמה. טכנולוגיות אינטראקטיביות נמצאו גם בעלות השפעה חיובית על ההתפתחות הלשונית של ילדים, בעיקר בשל המוטיבציה הגבוהה לשיתוף פעולה שהתוכנות והתוכניות יוצרים אצל ילדים.

בתחום החברתי מצאו חלק מהמחקרים תרומה של הטכנולוגיה למעורבות החברתית של הילדים עם בני גילם, בעיקר אם תהליך השימוש האינטראקטיבי נעשה בקבוצות ותוך דרישה לאינטראקציה חברתית המוטמעת בפעילות. מחקרים אחדים הזימו את הטענה שאינטראקטיביות עלולה לעודד הסתגרות או לפגוע ביחסי מדריכים וילדים. ישנם גם מחקרים המצביעים על תרומה של אינטראקטיביות לדימוי עצמי משופר וליחס אוהד יותר ללימודים.

למרות התחושה החיובית באופן כללי המשתמעת מהמחקרים על השפעת מדיה אינטראקטיבית על ילדים, ישנם גם לא מעט מחקרים המצביעים על סיכונים ובעיות. נמצא, למשל, שמדיה אינטראקטיבית יעילה לצרכים לימודיים רק אם היא מותאמת היטב לגילם הצעיר של התלמידים, אחרת הנזק גדול מהתועלת. עוד נמצאו סיכונים בתחומי החשיפה לתכנים מזיקים ברשת, הצורך בייצוגי מגדר וגזע מאוזנים בתהליך הלמידה, והצורך בהשגחה והדרכה צמודים לפעילות כדי למנוע נזקים הנובעים משימושים ממושכים מדי ובלתי מושכלים במחשב ובשאר מדיה אינטראקטיבית.

ג'ונתן ל. פרידמן סוקר בספרו Media Violence and Its Effect on Aggression 
(בהוצאת אוניברסיטת טורונטו 2002) את מכלול המחקרים שנערכו בנושא השפעת האלימות במדיה. מסקנות המחקרים בנושא מעידות על חילוקי דעות משמעותיים בין המומחים: פרופ' רוול האוסמן, מהחוקרים המובילים בתחום, סבור שחשיפה לאלימות במדיה מביאה לעלייה באלימות של ילדים, ומשפיעה גם על חייהם כמבוגרים שנים רבות לאחר מכן. מחבר הספר, חוקר ידוע בתחום, סבור, לעומת זאת, שקורפוס המחקרים הקיים אינו מעיד על השפעה ברורה של האלימות במדיה או על יצירת קהות חושים כלפי אלימות בכלל.

פרידמן מבחין בין כמה סוגי השערות וממצאי מחקר שהתבססו לאורך שנות קיומם של מחקרים על האלימות בטלויזיה.
סוג ראשון: ילדים שצורכים כמות גדולה של אלימות במדיה נוטים להיות תוקפניים יותר בעולם הריאלי.
סוג שני:  ילדים שחוו כמות נכבדה של אלימות במדיה נוטים להתפתח למבוגרים אלימים יותר.
סוג שלישי: הכנסת שידורי טלויזיה לתוך חיי קהילה  מובילה לעלייה ברמת האלימות בקהילה.
סוג רביעי: אלימות במדיה יוצרת פחדים אצל חלק מהילדים.
סוג חמישי: אלימות במדיה יוצרת קהות חושים כלפי אלימות אצל הצופים.
סוג שישי: אנשים שצופים באלימות רבה במדיה נוטים לראות בעולם מקום מסוכן יותר ממה שהוא באמת.
סוג שביעי: היחס במשפחה ובקהילה כלפי אלימות משפיע יותר מאשר הצפייה באלימות במדיה.

למרות ממצאים רבים המחזקים את השערות המחקר הללו, המסקנות אינן חד משמעיות. ראשית ישנם ויכוחים רבים סביב הגדרת האלימות: מה נחשב ומה אינו נחשב כאלימות. שנית, לא ברורה כלל מהותו של הקשר הסיבתי בין הצפייה לאלימות, למשל, מה משקלם של גורמים אחרים המעורבים בתהליך. שלישית, אפילו אלה הטוענים לקשר סיבתי אינם מסכימים לגבי סוג ההשפעה, פסיכולוגית (קוגניטיבית או אמוטיבית?) או פיסיולוגית, חברתית או לימודית וכיו"ב.

ניתן לסכם על פי קורפוס המחקר שיש לפחות קשר חלש בין חשיפה לאלימות במדיה ובין אלימות בעולם הממשי, אף כי המחקרים עד היום לא השכילו להציע מודל מוסכם או ממצה של התופעה.

תקציר על פי Media Awareness Network 

בשנים האחרונות תופסת התופעה של תקיפות מיניות מקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל, בעקבות התלכדות  יוצאת דופן של כמה מקרים שזכו לתהודה תקשורתית עצומה, כמו המקרה של מאבטח הרמטכ"ל החשוד בתקיפה מינית. המחקר עוסק  בסיקור החדשותי של תקיפות מיניות, הן  כאירועים ספציפיים והן כתופעה חברתית. הוא מציג מיפוי שיטתי של הידע המחקרי בתחום זה מהארץ מחו"ל, ובוחן אמפירית את דרך תפקודה של התקשורת המרכזית בישראל בשנת 2006, השנה שבה פרצו כמה פרשות ידועות של תקיפה מינית לתודעה הציבורית.

ממצאי המחקר האמפירי- שבמסגרתו נבדקו, כמותית ואיכותנית, מאפייני דרך הטיפול העיתונאי בנושא והייצוגים שהופיעו בו - מצביעים על כך שהסיקור העיתונאי על תקיפות מיניות בישראל לוקה במספר כשלים חמורים. בין היתר, סובל הדיווח התקשורתי מרדידות, סנסציוניות, התחסדות ופגיעות בקורבנות. כמו כן בולט במחקר היעדר מודעות מספקת למשמעויות החברתיות של התופעה, ובעיקר אי-קישור בין תקיפות מיניות לבין המבנה הפטריארכלי של החברה הישראלית.

תוך השוואה  בין הייצוגים שהופיעו  בתקשורת  בתקופה הנתונה  לבין החוק הישראלי מחד,  והבנות מחקריות עכשוויות הממסגרות תקיפות מיניות כ"טרור מיני" מאידך, מצביע המחקר על כך שהתקשורת הישראלית משרטטת בסיקורה הבנות שמרניות  ופטריארכליות של התופעה. מתוך הבנה כי תקשורת ההמונים משמשת כלי סוציאליזציה מרכזי בחברה המודרנית, טוען המחקר כי אימוץ אופני סיקור ראויים יותר, שיגדירו באופן ברור מהו ניצול מיני ויגנו אותו באופן שאינו משתמע לשני פנים, יוכל לתרום משמעותית למאבק החברתי נגד מגפת האלימות המינית במדינה.

המחקר המקורי: http://www.tau.ac.il/institutes/herzog/igarta10.pdf

 במטרה לקדם מכירות של משחקי וידאו, מקימות חברות ההפצה אתרים בהם אפשר להתרשם מהמשחקים. כדי לפתות את הקהל (הצעיר בעיקר) להיכנס לאתרים ואחר כך לרכוש את המשחקים, מציגים אתרים אלה מגוון תכנים של אלימות, מין, סמים, אלכוהול, וסטראוטיפים של מגדר וגזע.
תעשיית משחקי המחשב והוידאו מוכרת בשנה כמאתיים וחמישים מיליון משחקים עם הכנסה כוללת של שבעה וחצי מיליארד דולר. כשמונים אחוז מצעירי ארצות הברית מחזיקים ברשותם קונסולת משחקי וידאו (כל הנתונים משנת 2007). 
מחקרם של רובינסון, קאליסטר, קלארק ופיליפס בדק וניתח תכנים של 47 אתרים של משחקי וידאו. החוקרים פיתחו שיטת ניקוד שמעניקה נקודות על פי סולם מדורג כמותי של ייצוגי אלימות, מין, סמים, אלכוהול, סטראוטיפים וייצוגי מגדר. 
הממצאים של המחקר מראים שכדי לשווק משחקי וידאו משתמשים אתרי המשחקים בכמות גדולה של אלימות: 100% מאתרי המשחקים למבוגרים, 60% מאתרי המשחקים לילדים ונוער מציגים סצנות של אלימות פיסית בדרגות שונות. חלק נכבד מאתרי המשחקים (כ-15%) מכילים סצנות מיניות בדרגות שונות. בכל האתרים מוצגות דמויות נשים סטראוטיפיות, נשים צעירות, רזות, חטובות, חשופות וכו'. ברוב האתרים יש כמות וגיוון גדולים יותר של דמויות גברים מאשר נשים. בכ- 10% מהאתרים מוצגות סצנות של עישון סמים, שתיית אלכוהול, עישון סיגריות ומשחקי הימורים.  המסרים של אתרים אלה ושל משחקי וידאו המוצגים בהם מכוונים את הקהל הצעיר ללגיטימציה והפנמה של ערכים אלימים, סקסיסטיים ומפלים.
המחקר המלא מציג קטגוריות רבות של תכנים וכלים לניתוח תכנים שפותחו לצורך בדיקה והערכה של משחקי מחשב ווידאו ושל אתרים המציגים משחקים כאלה, והם מעניינים בפני עצמם.

מסגור (framing) הוא מושג בחקר התקשורת. בעת צריכת מדיה מתרחש תהליך בלתי נמנע של פיענוח הטקסט הנצרך על פי ההכוונות הרטוריות שהוטמעו בו ועל פי משתנים נוספים כמו סביבה ורקע אישי. הכוונות אלה מעודדות כיווני פרשנות מסויימים ומחלישות כיוונים אחרים. המערכת הרטורית מכוונת את הצרכן לפרש את הטקסט בתוך מסגרת פרשנית מסויימת.
מתיו ניסבט וכריס מוני סוקרים במאמר "מסגור המדע" כמה מחקרים בנושא המסגור של ממצאים מדעיים במדיה. מדענים רבים מאמינים שהצגת ממצאים מדעיים באופן אובייקטיבי ומפורט בתקשורת תביא את הצרכנים להבנה נכונה של המסקנות המדעיות. בפועל מתרחש תהליך שונה. כדוגמה מביאים המחברים את נושא אפקט החממה. רוב מוחלט של המדענים תומכים כיום בתיאוריית אפקט החממה, הטוענת כי פליטת גזי חממה מביאה לעלייה הדרגתית של הטמפרטורה על פני כדור הארץ. הממצאים בנושא ידועים ומפחידים. במחקר שנערך בינואר 2007 נמצא שיש הבדל משמעותי בהבנת אפקט החממה בין מצביעים רפובליקנים ודמוקרטים בארה"ב. רק  23% מהסטודנטים הרפובליקנים קבלו את אפקט החממה כתופעה מוכחת, לעומת 75% מהסטודנטים המצביעים עבור הדמוקרטים.  באופן מסורתי התנגדו ממשלים רפובליקניים לצעדים מגבילי פליטה בעוד ממשלים דמוקרטיים היו "ירוקים" יותר. התפיסות האידיאולוגיות המוקדמות יצרו מסגור שונה לדיווח המדעי בנושא אפקט החממה.
המחברים סוקרים מחקרים נוספים בנושא המסגור בתחומים כמו תורת האבולוציה ומחקר תאי גזע עובריים.
מסקנתם של מחברי הסקירה היא שגם נושאים מדעיים צריך להציג בתוך מסגרות מדיה חיוביות (הצלת העולם, קידום האדם, שיפור הבריאות וכיו"ב) אם מבקשים לקדם הבנה שתגבר על משתנים כמו סביבה אידיאולוגית או רקע אישי.