דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,346,739 כניסות לאתר
היצ'קוק: מילון קצר לקולנוע ההיצ'קוקיאני מ- א עד ת

מאת: דני ורט

אמהות
הסרט האחרון של היצ'קוק שבו הופיעה אם חיובית היה "צל של ספק" (1943).
מאז שובצו בסרטיו אמהות שתלטניות, מאיימות, מסרסות. הבנים (ולעיתים גם
הבנות) אינם מסוגלים להשתחרר מהתסביך האדיפלי, והאמהות מענישות את הנשים
שבניהן חושקים בהן: האם השתלטנית של אלכס סבסטיאן (קלוד ריינס) ב"הנודעת",
הקשר המסובך של ברונו (רוברט ווקר) עם אמו ב"זרים ברכבת", גברת סטיבנס
(ג'סי רויס לנדיס), אמה האיומה של פרנסס (גרייס קלי) ב"תפסו את הגנב", אמו
(שוב, ג'סי רויס לנדיס) של רוג'ר תורנהיל (קרי גרנט) ב"מזימות
בינלאומיות", האם ב"פסיכו", יחסי הבן בעל של מיטץ' (רוד טיילור) עם אמו
(ג'סיקה טנדי) ב"הציפורים", הטראומה של מארני (טיפי הדרן) שמוקרה ביחסיה
עם אמה (לואיז לאת'ם) ב"מארני".


אקספרסיוניזם
ב- 1924 שהה היצ'קוק בגרמניה (ראו: כרונולוגיה). מלבד ההשתלמות הטכנית
הוא הושפע עמוקות מנושאיהם ומסגנונם של הסרטים האקספרסיוניסטים הגרמניים.
מהקולנוע האקספרסיוניסטי הוא אימץ את הצללים, המראות, ההשתקפויות, הכפילים
(ראו: נפשות תאומות), המסדרונות הארוכים וגרמי המדרגות (ראו: מדרגות), ואת
המברט על עולם אפל, הזוי ומסויט. כמו בסרטיהם של האקספרסיוניסטים, הוא
נותן ביטוי למצבם הנפשי של גיבוריו באמצעים טכניים מגוונים, כמו הצבת
המצלמה בזווית מעוותת או הדפסת תמונה על גבי תמונה. בסרטיו הבריטיים
המוקדמים כמו "הדייר", "סחיטה" או "רצח", התפאורה מזכירה את הערים
הגרמניות בסרטיהם של לאנג, מורנאו או פאבסט יותר מאשר את לונדון של אותם
ימים. אין להתפלא שהופעת האורח האחרונה של היצ'קוק בסרטו "מזימות" היתה
כצללית.


אשמה
אולי היה זה החינוך הקתולי בבית הספר היישועי שהפך את רגש האשמה או תסביך
האשמה למרכזי בסרטיו. ב"אני מתוודה", שבו הרוצח (אוטו קלר) מתוודה על פשעו
בפני הכומר (מונטגומרי קליפט), מתבצע תהליך של העברת אשמה מאדם לאדם.
המוטיב הנוצרי-קתולי הזה, נטילת אשמתו של אחר, מופיע במספר וריאציות, כפי
שדנו בכך אריק רוהמר וקלוד שאברול בספרם על היצ'קוק: ב"כבלי השיכחה",
"זרים ברכבת" או "מה קרה להארי?". האדם שנאשם בפשע שלא ביצע, שמבקש להוכיח
את חפותו ובעל כורחו מוצא עצמו לכוד בין השוטרים לנבלים (ולעיתים אף מבלבל
בין כוחות החוק לכוחות האופל), נמצא במירוץ נגד הזמן (לדעת היצ'קוק, זו
עובדה המסייעת בתהליך ההזדהות של הצופה עם הגיבור). המעבר החד מחיי
יומיום, ממצב בטוח לעולם כאוטי, שמתוכו הגיבור ייחלץ רק כאשר יצליח לטהר
את שמו ורק אז יוכל לשוב לאורח חייו התקין ולזהותו העצמית, מופיע בסרטים
כגון: "הדייר", "האיש שידע יותר מדי", "39 המדרגות", "צעירים וחפים מפשע",
"מחבל" ו"מזימות בינלאומיות".


בלונדיניות
האידיאל האירטוט-מיני של היצ'קוק הוא האשה בהירת השיער, האלגנטית
והמרוחקת, אותה הדמות המעסיקה את סקוטי (ג'יימס סטיוארט) באופן אובססיבי,
ושאותה הוא מבקש לשחזר בתהליך הטרנספורמציה שהוא עורך בדמותה של זבנית
פשוטת הליכות (קים נובאק) ב"ורטיגו". על משיכתו לנשים צפוניות, בלונדיניות
קרירות, סיפר הצי'קוק בראיונות לפרנסואה טריפו. מאחר שלסקס בקולנוע חייב
להיות אלמנט מתח, הוא מעדיף ליידיס אמיתיות שהופכות לזונות בחדר המיטות,
התבטאות צורמת מבחינת התקינות הפוליטית העכשווית, ובודאי לגבי הפמניסטיות
שמתבוננות בסרטיו (ראו: פמיניזם). לטענת היצ'קוק, הנשים המעניינות ביותר
מבחינה מינית הן האנגליות, השבדיות והצפון גרמניות - יותר מהנשים
הלטיניות, האיטלקיות או הצרפתיות. לכן גם תובן בחירתו בשחקניות כגון:
אינגריד ברגמן ("בכבלי השכחה", "הנודעת", "תחת חוג הגדי"), גרייס קלי
("אליבי", חלון אחורי", "תפסו את הגנב"), דוריס דיי ("האיש שידע יותר
מדי"), קים נובאק ("ורטיגו"), אווה מריס סיינט ("מזימות בינלאומיות"),
וטיפי הדרן ("הציפורים", "מארני").


בריטיות
סרטיו הבריטיים של היצ'קוק היו גדושים בסטריאוטיפים בריטיים אופיניים.
דוגמא מפורסמת היא הצמד קאלדיקוט וצ'ארטרס (נוטון ויין ובזיל רדפורד)
ב"הגברת נעלמת", זוג התיירים הבריטים שמעדיפים לדון בקריקט בכל הזדמנות,
גם כאשר סכנה אורבת לחייהם (תפקידיהם היו כל כך פופולריים עד שהם שבו לגלם
את הזוג הזה בכמה סרטים נוספים, בין היתר ב"רכבת לילה למינכן" וב"אשמורת
הלילה").

היצ'קוק המשיך ליצג את האנגליות גם לאחר שעבר לארצות הברית. עלילות שמונה
מסרטיו האמריקאים ממוקמות באנגליה: "רבקה", "חשד", "כתב זר", "משפט
פאראדין", "פחד במה", "אליבי", "האיש שידע יותר מדי" ו"פרנזי". בסרטיו
האמריקאיים הוא המשיך לשבץ שחקנים בריטיים או שחקנים ממוצא בריטי: לורנס
אוליבייה, קרי גרנט, קלוד ריינס, ג'יימס מייסון, צ'רלס לוהטון, הרברט
מרשל, ג'ורג' סאנדרס, מייקל ויילדינג, סיר סדריק הארדוויק, אנתוני קווייל
וג'ולי אנדרוס.


הומור
ההומור של היצקוק קשור באנגליותו, והוא יודע להגיש בדיחה זדונית בפנים
חתומות, כפי שמעידות הופעותיו בפתיחה ובסיום של פרקי סידרת הטלוויזיה שלו
(ראו: טלוויזיה). בתקופתו האמריקאית ביים קומדיה קונבנציונלית אחת בלבד
("מר וגרבת סמית"), אבל כל סרטי המתח שלו משופעים בבדיחות מקבריות ובהומור
שחור. דוגמא לבדיחה היצ'קוקית חזותית אופיינית היא משחק הטניס ב"זרים
ברכבת". ראשיהם של הצופים במשחק נעים מצד לצד עם כיוון מעוף הכדור, בעוד
שראשו של ברונו (רוברט ווקר), היושב במרכז, קבוע ללא תנועה. בסיום הסרט
"פסיכו" נשמע בווייס אובר קולו של נורמן (טוני פרקינס) המדבר בקולה של
אימו כשעל פניו מצטייר חיוך: "אשב כאן בשקט למקרה שהם חושדים בי, הם בודאי
מסתכלים בי, שיראו איזה אדם אני, אני אפילו לא אהרוג את הזבוב הזה… הם
יראו ויאמרו היא אפילו לא יכולה להרוג זבוב…" ("כדי להעריך את 'פסיכו'
צריך הרבה חוש הומור", אמר היצ'קוק). ב"תפסו את הגנב", גרייס קלי שואלת את
קרי גרנט אם הוא מעדיף רגל או חזה (היא מתכוונת, כמובן, לעוף מטוגן).
במהלך נסיעה במעלית ב"מזימות בינלאומיות" פונה אימו של רוג'ר תורנהיל
(גרנט) אל צמד הבריונים שלטענתו הם זוממים לרצוח אותו: "אתם הג'נטלמנים,
אינכם באמת מתכוונים לרצוח את בני?" לקול צחוקם של שאר האנשים במעלית. "מה
קרה להארי?" הוא בדיחה אחת מתמשכת - תושביה של העיירה הציורית
בניו-אינגלנד מטלטלים הלוך ושוב את גופתו של הארי המיסתורי.


הופעות אורח
 הופעתו של היצ'קוק ב"הדייר", כנראה בשל מחסור בניצבים, הפכה למנהג קבוע,
ומאז שולבה הופעתו הקצרצרה במרבית סרטיו. היצ'קוק אינו הבמאי היחיד שמופיע
בסרטיו. גם לואיס בוניואל, למשל, שיבץ את עצמו בכמה מסרטיו. אבל רק הופעתו
של היצ'קוק בסרטיו הפכה למעין חתימה, לסמל מסחרי. אם משתדלים, ניתן לגלות
לפחות בחלק מהמקרים גם קשר בין האופן שבו הוא מופיע לנושאו של הסרט. "זהו
גאג בעייתי במקצת, ולכן אני משתדל להופיע בחמש הדקות הראשונות של הסרט,
וזאת על מנת להניח לצופים לצפות בהמשכו של הסרט ללא הפרעות מיותרות".

"הדייר" (1926) - מופיע פעמיים: יושב בחדר חדשות וכן צופה במאסרו של
אייבור נובלו. "סחיטה" (1929) - קורא ספר בקרון הרכבת התחתית ומוטרד בידי
ילד מעצבן.

"רצח" (1930) - עובר ברחוב.

"39 המדרגות" (1935) - עובר ברחוב.

"צעירים וחפים מפשע" (1937) - צלם בפתח בית משפט.

"הגברת נעלמת" (1938) - חולף בתחנת רכבת בלונדון.

"רבקה" (1940) - עובר ליד תא הטלפון הציבורי שבתוכו ג'ורג' סנדרס מנהל
שיחה.

"כתב זר" (1940) - קורא עיתון.

"מר וגברת סמית" (1941) - עובר ברחוב.

"מחבל" (1942) - עומד ליד דוכן עיתונים.

"צל של ספק" (1943) - משחק ברידג' ברכבת.

"סירת הצלה" (1943) - תמונת פרסומת בעיתון לתכשיר ההרזיה "רדוקו" שבה הוא
מצולם לפני ואחרי.

"בכבלי השיכחה" (1945) - יוצא מתוך מעלית דחוסה מעשן סיגריה.

"הנודעת" (1946) - אורח לוגם מכוס שמפניה במסיבה.

"משפט פאראדין" (1947) - יורד מהרכבת עם צ'לו.

"החבל" (1948) - חוצה את הרחוב לאחר כותרות הסרט.

"פחד במה" (1950) - עובר ברחוב ושולח מבט אל ג'יין ויימן המדברת אל עצמה.

"זרים ברכבת" (1951) - עולה לרכבת עם קונטרבס.

"אני מתוודה" (1953) - חוצה את המסך בראש גרם מדרגות.

"אליבי" (1954) - מופיע בצילום כינוס מחזור של בית ספר.

"חלון אחורי" (1954) - מכוון שעון בחדרו של המלחין.

"תפסו את הגנב" (1955) - יושב ליד קרי גרנט במושב האחורי באוטובוס.

"מה קרה להארי" (1955) - עובר אורח ביריד כפרי.

"האיש שידע יותר מדי" (1956) - מצולם מגבו מתבונן במופע אקרובטים ביריד
במרוקו.

"הנאשם" (1957) - מקריין את הפרולוג.

"ורטיגו" (1958) - עובר ברחוב.

"מזימות בינלאומיות" (1959) - מחמיץ אוטובוס שיוצא מהתחנה.

"פסיכו" (1960) - עומד מחוץ לדלת המשרד חובש מגבעת סטטסון.

"הציפורים" (1963) - יוצא מחנות לבעלי חיים עם שני כלבי טרייר.

"מארני" (1964) - עובר במסדרון בית מלון.

"המסך הקרוע" (1966) - יושב בלובי בית מלון עם תינוק על ברכיו.

"טופז" (1969) - קם מכסא גלגלים.

"פרנזי" (1972) - עומד בתוך הקהל מאזין לנאום על זיהום הסביבה.

"מזימות" (1976) - צללית בחלון משרד.


חילופי חפצים
מלבד ה"מקגאפין", הדבר הלא ממשי שסביבו מתקיימת עלילת הסרט (ראו:
מקגאפין), קיימים גם אובייקטים ממשיים, אובייקטים שמחליפים ידיים בין
מבצעי הפשעים לאלה הנאשמים בביצועם, מהווים מפתח לפתרון התעלומה ומסמלים
גם את תסביך האשמה. בשני סרטים מדובר במפתח של ממש. ב"הנודעת", אלישיה
(אינגריד ברגמן) גונבת מבעלה את המפתח למרתף היינות ומעבירה אותו למאהבה
(קרי גרנט). בשוט ארוך המצלמה יורדת מלמעלה אל אולם קבלת הפנים ונעצרת
בקלוזאפ של כף ידה של ברגמן שבתוכה המפתח. ב"אליבי" מוסר הבעל (ריי מילנד)
את מפתח הדירה למי שמיועד לרצוח את רעייתו (גרייס קלי).

אובייקטים נוספים: הכפפה של הגיבורה שנמצאת בידי הסחטן ב"סחיטה"; קופסת
סיגריות שנשארה בזירת הפשע ב"רצח"; מעילו של הגיבור ב"צעירים וחפים מפשע";
הטבעת שעליה מוטבעים ראשי תיבות שמה של אחת מקורבנותיו של הדוד צ'ארלי
(ג'וזף קוטן) שאותה הוא מעניק במתנה לאחייניתו (טרזה רייט) ב"צל של ספק";
שמלתה המוכתמת בדם של שרלוט אינווד (מרלן דיטריך) ב"פחד במה", מציתו של
גאי (פרלי גריינג'ר) שנשכח ברכבת המצוי בידי ברונו (רוברט ווקר) ב"זרים
ברכבת"; גלימתו המוכתמת בדם של הכומר (מונטגומרי קליפט) ב"אני מתוודה";
הענק של מדליין על צווארה של ג'ודי (קים נובאק) ב"ורטיגו"; צרור הכסף
הגנוב שברשות מריון ב"פסיכו".


חלומות
"רבקה" פותח במילים: "בלילה האחרון חלמתי שחזרתי למנדליי". סרטיו של
היצ'קוק, שמצטיינים באווירתם החלומית והסהרורית, יכולים לשמש דוגמא מצוינת
בדיון התיאורטי על היחס שבין תהליך הצפייה בסרט לתהליך החלימה. גיבוריו
נקלעים לחלומות בלהה מבלי יכולת לעצור את מהלך האירועים. אלמנט חלומי
מובהק הן סצינות נפילה, הימצאות בסכנת נפילה, תלויים בין שמיים לארץ:
"צעירים וחפים מפשע", "מחבל" (סצינה בפסל החירות), "כתב זר", "בכבלי
השיכחה", "ורטיגו" ו"מזימות בינלאומיות" (הסצינה על גבי פסלי נשיאי ארצות
הברית החצובים בהר רושמור).

חלומות כחלומות מופיעים בשני סרטים: "בכבלי השיכחה" סצינת חלום המהווה
מפתח לפסיכוזה של הגיבור (גרגורי פק) שעוצבה בידי סלבדור דאלי; החלום
המסויט הממחיש את מצבו הנפשי המעורער של סקוטי (ג'יימס סטיוארט)
ב"ורטיגו", שיותר מכל סרט אחר של היצ'קוק ממחיש את חווית הצפייה בסרט
כבחלום, החל מהנפילה בפתיחת הסרט וכלה בנפילה שבסיומו.


טכניקה
היצ'קוק היה מודע לחידושים טכניים ולאפשרויות המגוונות שבטכניקות
הקולנועיות השונות. הוא הדגיש את השפעת המונטאז' הסובייטי על סרטיו
(ההשפעה החשובה השנייה לאחר האקספרסיוניזם), דבר שאיפשר לו ליצור משמעויות
באמצעות חיבורן של תמונות. הוא גם נהג לציין את הניסוי של קולשוב, וכדוגמא
העריכה המקבילה בין פניו של סטיוארט והאירועים שבחלונות הבית שממול ב"חלון
אחורי". סצינת הרצח במקלחת ב"פסיכו" היא דוגמא אחרת של השימוש במונטאז':
הסכין אינה נוגעת בגוף הקורבן, הרצח מתבצע בעצם במוחו של הצופה ("פסיכו"
צולם במשך 41 יום, סצינת המקלחת, שאורכה רק 45 שניות, צולמה במשך שישה
ימים, מה שמעיד על המחשבה הרבה שהושקעה בתכנונה). האמצעים הטכניים, תנועות
המצלמה, זוויות הצילום והעריכה איפשרו ליצור את מה שהוא כינה "קולנוע
טהור", קולנוע שאינו זקוק למילים למסור מידע. הקלוזאפ של תיק הגיבורה
בפתיחת "מארני" מצביע שיש לתיק חשיבות, גם אם הצופה אינו יודע עדיין מה
הוא מכיל.

היצ'קוק לא רק ביים את הסרט הבריטי המדבר הראשון, "סחיטה", אלא כבר אז
הבין את האפשרויות הגלומות בהצמדת קול לתמונה. בסצינה המפורסמת, שבמהלכה
שכנה מספרת על הרצח, פס הקול מדגיש בקצב מתגבר שוב ושוב את המלה - סכין.
הוא אהב לנסות חידושים טכניים (טכניקת תלת המימד ב"אליבי"), ונמשך תמיד
לפרויקטים שהיה בהם אתגר. הוא כפה על עצמו מגבלות טכניות, כמו בסרטים שבהם
הגביל את עצמו לסט צילום אחד בלבד: "סירת הצלה", "החבל", "אליבי" ו"חלון
אחורי". "החבל" (1948) מצולם בשמונה שוטים בלבד, באורך של עשר דקות כל
אחד. בסרט נוצרת אשליה של רצף אחיד, משום שכל שוט מסתיים בדמות או חפץ
שמשחירים את המסך (וגם זאת רק בגלל המגבלות הטכניות של התקופה שבה צולם
הסרט).


טלוויזיה
יצירתו הטלוויזיונית של היצ'קוק עדיין לא זכתה למחקרים רציניים. הוא היה
אחד הבודדים מבין הבמאים ההוליוודיים הבכירים שהבין את הפוטנציאל הטמון
בטלוויזיה. ב- 1955 החל בהפקת סידרת הטלוויזיה "אלפרד היצ'קוק מציג". הוא
ביים רק פרקים ספורים, אבל הופיע בפרולוג ובאפילוג של כל אחד מהפרקים. פרק
הבכורה בבימויו, "נקמה", שודר ב- 2 באוקטובר 1955 (עם ורה מיילס ורלף מיקר
בתפקידים הראשיים). למרות שטען שהוא לא עשה מאמץ מיוחד בבחירתם של הפרקים
שאותם ביים בעצמו, סרטיו הטלוויזיוניים הם וריאציות על נושאים שבהם עסק גם
בסרטיו: האדם שמעורב בעל כורחו בפרשיות סבוכות, זיהוי מוטעה, וגם ההומור
המקברי האופייני. מבין הפרקים המפורסמים יותר ניתן לציין את "התמוטטות"
(1955), שבו ג'וזף קוטן מגלם איש עסקים המשותק בכל גופו לאחר תאונת דרכים
ואינו מסוגל לאותת שהוא עדיין בחיים. ו"שה לטבח" (1958) על פי תסריט מאת
רואלד דאהל (שכמה מסיפוריו עובדו לסידרה), שבו אשה (ברברה דל גדס) רוצחת
את בעלה באמצעות שוק טלה קפוא, מבשלת ומגישה אותו לשוטרים שחוקרים את
הרצח. היצ'קוק, שנודע בעבודתו הקפדנית על סרטיו, השתלב היטב בקצב העבודה
הלחוץ, המהיר והזול של הטלוויזיה. את השיטות הטלוויזיוניות הוא ניצל
כשביים את "פסיכו" עם צוות אנשי טלוויזיה ובהם הצלם ג'ון ל. ראסל, שצילם
כמה מסרטי הטלוויזיה של היצ'קוק.

סרטי הטלוויזיה שביים היצ'קוק (כולם סרטים של חצי שעה, אלא אם כן מצוין
אחרת):

"נקמה" (1955); "התמוטטות" (1955); "המקרה של מר פלהאם" (1955); "חזרה
לחג המולד" (1956); "יום שבת רטוב" (1956); "סודו של מר בלאנשארד" (1956);
"עוד מייל אחד" (1957); "השעה ארבע" (1957, סרט בן שעה במסגרת הסידרה
"חשד"); "הפשע המושלם" (1957); "שה לטבח" (1958); "טבילה בבריכה" (1958);
"רעל" (1958); "כסאו של בנקו" (1959); "ארתור" (1959); "חפירת הבדולח"
(1959); "תקרית בפינה" (1960, סרט בן שעה במסגרת הסידרה "פורד סטאר
טיים"); "גברת ביקסבי ומעילו של הקולונל" (1960); "מהמר על סוסים" (1961);
"באנג! אתה מת!" (1961); "ראיתי את הכל" (1962, סרט בן שעה מסגרת הסידרה
"השעה של אלפרד היצ'קוק").


טריילרים
 כמי שהיה מודע לקולנוע כמדיום מסחרי, נהג היצ'קוק להופיע בעצמו
בטריילרים (ה"בקרובים") לסרטיו משונת החמישים ואילך. בטריילר ל"פסיכו" הוא
מסייר במוטל של בייטס ובבית הגותי הסמוך לו, מספר על האירועים המחרידים
שאירעו במקום, ומזדעזע מכמויות הדם. בטריילר ל"ציפורים" הוא מדגים את
הדברים האיומים שעשו בני האדם לבעלי הכנף במשך הדורות, ובסיום ניגש לאכול
עוף מטוגן. ואילו בטריילר ל"פרנזי" הוא מספר על סרטו בעודו צף על מימי נהר
התמזה.


ידיים
מבע הידיים והדגשתן בצילומי תקריב: ידה של הגיבורה הנשלחת אל הסכין וידו
הרפויה של הצייר המת ב"סחיטה"; ידה של הגיבורה המושטת אל המספריים
ב"אליבי"; קלוז-אפ היד האוחזת בתער בחזית הפריים ב"בחבלי השיכחה"; ידיו של
הדוד צ'ארלי (שחנק את קרובנותיו) ב"צל של ספק"; ידיו של ברונו ב"זרים
ברכבת" (וגם התקריב על ידו המנסה לשלוף את המצית מתוך פתח הניקוז). ובאותו
עניין, גם הידיים הכבולות או האסורות באזיקים, לא רק סמל לאיבוד חופש אלא
גם אלמנט פטישיסטי: "הדייר", "מספר שבעה עשר" (הגיבור והגיבורה כבולים
למעקה מתמוטט), "39 המדרגות" (רוברט דונט כובל את ידו לידה של מדליין
קרול), "מחבל" ו"הנאשם".


כלי נשק
יש אקדחים (או רובים) בסרטיו - האקדח המוסתר מאחורי מצלמה ב"כתב זר", קנה
האקדח שמאחורי הווילון באלברט הול ב"איש שידע יותר מדי" או האקדח שבידי
מנהל המוסד ב"בכבלי השיכחה". אבל הוא מעדיף ידיים חונקות או מכשירים חדים,
סכינים על משמעויותיהם הפאליות ("סחיטה", "חבלה", "מזימות בינלאומיות",
"פסיכו", "המסך הקרוע"), מספריים ("אליבי"), וגם מקורי ציפורים
("הציפורים").


מדרגות
מדרגות, עלייה או ירידה במדרגות, עם כל המשמעויות הפסיכולוגיות (סמל לאקט
מיני, ירידה אל האיד). ההיסטוריונית לוטה אייזנר, בספרה "המסך רדוף
הרוחות" (1952), דנה באובססיה של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי לגרמי
מדרגות. אובססיה זו אומצה בידי היצ'קוק, ומ"הדייר" (1926) ואילך מדרגות
מופיעות במרבית סרטיו. באמצעות המדרגות הוא מוליך את גיבוריו אל החרדות
ואל הסכנות, וגם אל גילוי האמת או הגילוי העצמי שבקצה המדרגות. כמה סצינות
מדרגות בולטות: אליס (אני אונדרה) העולה לסטודיו של הצייר ב"סחיטה"; הגברת
דה וינטר (ג'ואן פונטיין), היורדת בשמלת הערב של קודמתה המנוחה ב"רבקה";
קרי גרנט העולה עם כוס החלב ב"חשד"; המדרגות בתוך פסל החירות ב"מחבל";
גרגורי פק היורד עם התער ואינגריד ברגמן העולה אל חדר המנהל ב"בכבלי
השיכחה"; קרי גרנט הנושא את אינגריד ברגמן במורד המדרגות ב"הנודעת"; פרלי
גריינג'ר יורד במדרגות כשמעליו ניצב רוברט ווקר עם אקדח בידו ב"זרים
ברכבת"; הצילום הנודע של הטרק-אאוט והזום אין של המדרגות במגדל הפעמונים
ב"ורטיגו"; הבלש הפרטי (מרטין בלזאם) העולה לקראת מותו והירידה אל המרתף
ב"פסיכו"; מלני דניאלס העולה אל עליית הגג ב"הציפורים"; תנועת המצלמה
הארוכה במורד המדרגות אל הרחוב ההומה ב"פרנזי".


מלכודות
תחושת החרדה וחוסר האונים והקלסטרופוביה מוצאים ביטוי במלכודות שלתוכן
נקלעים הגיבורים: המוסך הנעול ב"צל של ספק", המקלחת ב"פסיכו", תא הטלפון
וגם עליית הגג ב"ציפורים" והמכונית עם הבלמים המקולקלים ב"מזימות". אבל גם
שדה פתוח ולא מאיים לכאורה יכול להפוך למלכודת לגיבורו, כפי שמוכח בסצינת
מטוס הריסוס ב"מזימות בינלאומיות". לעיתים הגיבור או הגיבורה מוצאים עצמם
במלכודת מטאפורית כמו הנשים ב"רבקה" וב"מתחת לחוג הגדי". לעיתים מדובר
במלכודת העבר כמו ב"בכבלי השיכחה", "מארני" ובמיוחד "פסיכו". "אני חושב
שכולנו נמצאים במלכודות הפרטיות שלנו, לכודים בתוכן, ואף אחד מאיתנו אינו
מסוגל להיחלץ מתוכן", אומר נורמן למריון. בסופו של דבר גם הטבע כולו עלול
להפוך למלכודת כפי שמוכח ב"הציפורים".


מציצנות
הקולנוע הוא מדיום מציצני, ותיאוריות דנו במבט (כוחו של המבט החודרני,
המבט הגברי האקטיבי והמבט הנשי הפאסיבי בתיאוריות הפמיניסטיות). המציצנות
בסרטי היצ'קוק היא אלמנט אסתטי, הוא כופה אותה על הצופים. המצלמה מוליכה
את המבט לתוך עולמות פרטיים: הווילונות הנפתחים בפתיחת "החבל", התריסים
המורמים בתחילת "חלון אחורי", המצלמה החודרת דרך החלון אל חדר בית המלון
שבו שוכבים בני הזוג ב"פסיכו". מאווייו ותשוקותיו של המציצן בסרט הם גם
התשוקות של הצופים, שחרדים לקראת הבאות ומשתוקקים לראות גם אם יקרה הרע
מכל. המציצנות הנכפית על הצופה הופכת אותו לשותף לדבר עבירה. דמויות
שעוקבות במבטן ודמויות שעוקבים אחריהן הם נושא שכיח בסרטיו של היצ'קוק:
סקוטי (סטיוארט) העוקב אחרי מדליין ב"ורטיגו", הצלם (סטיוארט) המביט דרך
עדשת מצלמתו בתנועות שכניו ב"חלון אחורי", נורמן בייטס המציץ (קלוז-אפ של
עינו) על מריון הפושטת בגדיה ב"פסיכו" (המציצנות הגברית היא תחליף
לאימפוטנציה), או מלני דניאלס העוקבת מתוך סירה אחר מיטץ' ב"הציפורים".
כאשר ג'ף, המציצן המקצועי ב"חלון אחורי", נלכד במבטו של האובייקט שעליו
הוא מביט, הוא חדל להיות מביט נייטרלי, ובאמצעות הפלש של מצלמתו הוא מנסה
לחסום את מבטו של הרוצח.

לעומת העיניים המציצות מופיעות גם העיניים שניטל מהן המבט - עיניים מתות:
העיניים הענקיות שנגזרות בסצינת החלום שעיצב סלבדור דאלי ב"בכבלי השיכחה"
(המזכירות את העין המשוספת בסרטם של לואיס בוניואל ודאלי "הכלב
האנדלוזי"), צילום התקריב של עינה של מריון המתה וחורי העיניים של האם
המפוחלצת ב"פסיכו", ועיניו המנוקרות של השכן ב"הציפורים".


מקגאפין
ה"מקגאפין" הוא כינוי שהעניק היצ'קוק לאותו אלמנט סמוי שסביבו מתרחשת
העלילה כולה - מידע סודי, מסמכים סודיים שאין יודעים בדיוק את מהותם ובעצם
לא כל כך איכפת. למעשה, הדבר העלום הזה אינו דבר ממשי: התוכניות הסודיות
ב"39 המדרגות", הקוד שבנעימה המוסיקלית ב"הגברת נעלמת", הסעיף הסודי בהסכם
הטמון בזכרונו של דיפלומט קשיש ב"כתב זר", המיקרופילים של סודות המדינה
ב"מזימות בינלאומיות", או הנוסחה ב"מסך הקרוע". ומקורו של השם לדברי
היצ'קוק: "כנראה שם סקוטי, שלקוח מסיפור על שני אנשים ברכבת. האחד שואל
'מה היא החבילה שם למעלה בתא המטען?' והשני עונה 'או, זה מקגאפין'. 'מה זה
מקגאפין?', שואל הראשון. 'ובכן', עונה השני, 'זה מכשיר ללכידת אריות ברמות
סקוטלנד'. 'אבל אין אריות ברמות סקוטלנד', אומר הראשון. 'ובכן, זה לא
מקגאפין', עונה השני. אתה רואה, המקגאפין הוא בעצם שום דבר".


מתח
היצ'קוק העדיף מתח על מיסתורין. בסיפור מתח הצופה יודע את האמת, ואילו
הגיבור או הקורבן אינו יודע אותה. הציפייה לבאות יוצרת אצל הצופה את תחושת
החרדה, הפחד מפני מה שעלול לקרות. בסיפור מיסתורין הצופה והגיבור נמצאים
באותה עמדה, שניהם אינם יודעים את האמת, ועל כן שולט במקרה זה אלמנט
ההפתעה. כאשר גרייס קלי נמצאת בחדרו של החשוד ברצח ואנו רואים אותו מתקרב
לדירה, אנו חרדים לגורלה. להמחשת ההבדל שבין מתח להפתעה מביא היצ'קוק,
בראיון עם טריפו, את דוגמת הפצצה שמצויה מתחת לשולחן. אם הצופים אינם
יודעים על קיומה והיא מתפוצצת, נוצרת הפתעה. אבל עד להפתעה היתה זו סצינה
רגילה לחלוטין. לעומת זאת, אם הצופים יודעים שיש פצצה והיא עומדת להתפוצץ
בשעה נקובה, נוצר מתח. במקרה הראשון הצופים זוכים בחמש-עשרה שניות של
הפתעה. במקרה השני הם זוכים בחמש-עשרה דקות של מתח.


נבלים
דמותו של נבל סימפטי היא תמיד יותר מרתקת מנבל דוחה. לכן קשה שלא לרחוש
אהדה לכמה מנבליו של היצ'קוק, גם אם מדובר בפסיכופטים מסוכנים: רוברט
מארווין (רוברט יאנג) ב"סוכן חשאי", הדוד צ'ארלי (ג'וזף קוטן) ב"צל של
ספק", אלכסנדר סבסטיאן (קלוד ריינס) ב"הנודעת", ג'ונתן קופר (מייקל טוד)
ב"פחד במה", ברונו אנתוני (רוברט ווקר) ב"זרים ברכבת", ופיליפ ואנדאם
(ג'יימס מייסון) ב"מזימות בינלאומיות". קשה שלא לחוש חמלה כלפי הנבל
שנבגד, הוא הופך להיות לדמות בעלת ממדים טרגיים. כך בסצינה האחרונה
ב"הנודעת", כאשר אלכס עולה לכיוון דלת ביתו אל מותו הוודאי.


נפשות תאומות
הכפיל (הדופלגנגר) הוא אלמנט נוסף שעשה דרכו מהאקספרסיוניזם הגרמני
לקולנוע של היצ'קוק. הסימטריה של העלילה נוצרת בהשתקפות הטוב ברע, הנבל
הוא תמונת ראי מעוותת של הגיבור. השתקפויות וגם כפילויות במבנה הנראטיבי
מדגישים את נושא הדואליות. ב"צל של ספק" מודגשת הקירבה המיוחדת בין הדוד
צ'ארלי (קוטן), רוצח האלמנות העשירות, לאחייניתו צארלי (תרזה רייט).
הסצינה שבה אנו מתוודעים לראשונה לאחיינית היא תמונת ראי מדויקת לסצינת
הפתיחה, שבה אנו מתוודעים אל דודה. "אנחנו כמו תאומים", היא אומרת. ב"זרים
ברכבת" נרקמת ברית מוזרה בין גאי לברונו. ב"הנאשם", הטעות בזיהוי חלה בשל
דמיונו החיצוני של הגיבור (הנרי פונדה) לפושע. ב"מזימות בינלאומיות" נוצרת
זהות בין רוג'ר תורנהיל לדמותו הבדויה של ג'ורג' קפלן. נורמן בייטס הוא בן
ואם בדמות אחת, אבל קיימת גם זהות בינו לקורבנו, מריון קריין (שמותיהם -
נורמן ומריון - מורכבים מאותיות זהות, היא קריין - העגור, שנופל במלכודת -
בייטס). ב"מזימות" מתקיים עימות בין זוג טוב לזוג רע, זוג בהיר וזוג אפל.
אחד מסרטי הטלוויזיה של היצ'קוק, "המקרה של מר פלהאם", עוסק בכפיל שמשתלט
על חייו של איש עסקים. באפילוג המשעשע נלקח היצ'קוק למוסד בעודו מוחה שהוא
היצ'קוק האמיתי, המצלמה עוברת שוב להיצ'קוק, המודיע שהוא ולא אחר הוא
היצ'קוק האמיתי, ומניע את ראשו בעצב כשנשמעת ירייה.


עיבודים ספרותיים
 מרבית סרטיו של היצ'קוק מבוססים על מקורות ספרותיים, ברובם יצירות ספרות
מינוריות (דפנה די מוריה, רוברט היצ'נס, רוברט בלוך, וינסטון גרהם).
יוצאים מהכלל הם הסרטים שמתבססים על ג'וזף קונרד ("חבלה") או פטרישיה
הייסמית ("זרים ברכבת"). היצ'קוק אמר שהוא לא יצלם לעולם סרט על פי יצירת
מופת כמו "החטא ועונשו", למשל, שהיא יצירה מושלמת בפני עצמה. היצירה
הספרותית שהוא בוחר נועדה רק לשמש רעיון לסרט שהוא יצירה עצמאית המסופרת
באמצעים קולנועיים. יצירותיו של היצ'קוק מורכבות ועשירות לאין ערוך
מהיצירות הספרותיות ששימשו להן השראה. בסרטים כמו "פסיכו" או "הציפורים"
ניתן לדון בקני מידה שבהם מתייחסים ליצירותיו של קפקא, למשל, מה שלא יעלה
על הדעת בהתייחסות למקור הספרותי של בלוך ודי מוריה.


פמיניזם
סרטיו של היצ'קוק מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות התיאוריה הפמיניסטית
הקולנועית. מאמרה של לאורה מאלווי, "תענוגות ויזואלים וקולנוע נראטיבי"
(1975), מאמר יסוד בתיאוריה הפמיניסטית הקולנועית הפסיכואנליטית, מתרכז
בסרטיו של היצ'קוק, כדי להוכיח כיצד נשים בקולנוע ההוליוודי הקלאסי היו
אובייקטים פאסיביים לדחפיו המציצניים והסאדיסטיים של הגבר. הסרטים נוצרו
כדי להגשים את התשוקות הזכריות וכביטוי לחרדות של הקהל הגברי. כתוצאה מכך
הצופות יכולות לנהל רק יחסים מזוכיסטיים עם הקולנוע הזה. בעקבות מאמרה של
מאלווי נכתבו מאמרים וספרים שעסקו ביצירת היצ'קוק מנקודת ראות פמיניסטית -
טניה מודלסקי, ז'אקלין רוז, ז'אנט ברגסטרום, מרי-אן דואן, תרזה דה לורנטיס
- ופיתחו את התיאוריה של הצופה האשה. לדעת דה לורנטיס, ההזדהות הנשית הרבה
יותר מורכבת מסתם יחס מזוכיסטי. האשה הצופה לכודה בתשוקה כפולה: היא מזדהה
בעת ובעונה אחת עם האובייקט (הנקבי) הפאסיבי ועם הסובייקט האקטיבי (בדרך
כלל זכרי). מודלסקי, בספרה "האשה שידעה יותר מדי" (1988), טוענת שהסרטים
של היצ'קוק הם פחות פשטניים ממה שנראה על פניהם. הם מייצגים גם את הדיכוי
הנשי בחברה הפטריאכלית. האלמנטים של שנאת נשים וחיבה כלפי נשים כרוכים
בסרטיו זה בזה. יחסיו הקרובים של נורמן בייטס עם דמות אמו יוצרים את
האגרסיה הרצחנית כלפי נשים אחרות. המיניות המעורפלת של נורמן מאיימת על
הזהות הג'נדרית של הגיבורים והצופים כאחד. בסרטים אחרים, כמו "רבקה",
"הנודעת", "הציפורים", "מארני" - דווקא יחסי בנות-אמהות-חותנות מהווים
איום על הזהות המינית של האשה.


פסיכואנליזה
 התעניינותו של היצ'קוק בתורת הפסיכואנליזה של פרויד ניכרת היטב בסרטיו,
שהם מילון ויזואלי של בעיות פסיכולוגיות, חרדות, אובססיות, פוביות, תשובות
מודחקות, פעולות לא מודעות וסטיות, וביניהן: תסביך אשמה (ראו: אשמה),
תסביך אדיפוס, פטישיזם, סקופופיליה (ראו: מציצנות), פראנויה, אמנזיה,
פריג'ידיות, נימפומניה, קטטוניה, סאדו-מזוכיזם, איבוד זהות עצמית,
נקרופיליה, קלפטומניה, אבל ומלנכוליה, פיצול אישיות.

סרט אחד בלבד ממוקם כולו בעולמם של פסיכואנליטיקנים, "בכבלי השיכחה".
גיבורו (גרגרי פק), הסובל בין היתר מאובדן זיכרון ומתסביך אשמה, מתחזה
למנהלו של מוסד פסיכיאטרי. כתובת בראשית הסרט אומרת שהסרט מבוסס על מחקרים
אותנטיים בפסיכואנליזה (הרעיון של מטורף המנהל מוסד לחולי נפש הוא
קונבנציה דרמטית מוכרת שמקורה ב"קבינט של ד"ר קליגרי"). בסיומו של
"פסיכו", פסיכיאטר (סימון אוקלנד) מביא "הסבר" פסיכואנליטי לאירועי הסרט.
רוז (ורה מיילס), רעייתו של מאני (פונדה) ב"הנאשם", סובלת מדיכאון קליני
ומאושפזת במוסד. מרק (שון קונרי) ב"מארני" פועל כפסיכולוג חובב, ומנסה
לאתר את תסביכיה של מארני (טיפי הדרן) בטראומת ילדות.

מאמרו של ריימון בלור, "פסיכוזה, ניורוזה, פרברטיות" (1986), וכמו כן
אוסף המאמרים בעריכת סלבוי ז'יז'ק, "כל מה שתמיד רצית לדעת על לאקאן (אבל
פחדת לשאול את היצ'קוק)" (1992), מנתחים את יצירתו של היצ'קוק לאור
התיאוריות הפסיכואנליטיות של ז'אק לאקאן.


רימייקים
היצ'קוק עצמו יצר גירסה מחודשת אחת לאחד מסרטיו, "האיש שידע יותר מדי".
סרטו האמריקאי מ- 1955 הוא גירסה מחודשת של סרטו הבריטי מ- 1934. אשר
לוויכוח איזו משתי הגרסאות מוצלחת יותר, הוא אמר: "בוא נאמר שהגירסה
הראשונה היא עבודתו של חובב מוכשר והשנייה נעשתה בידי מקצוען". אשר
לגירסאות המחודשות האחרות, הן תמיד נופלות מהמקור. שלוש גירסאות נעשו
ל"הדייר": סרטו של מוריס אלוורי (1932, עם אותו שחקן ראשי - אייבור
נובלו), סרטו של ג'ון בראהם (1944), וסרטו של הוגו פרגונס "האיש בעליית
הגג" (1954). שתי גירסאות נוספות נעשו ל"39 המדרגות" - סרטו של רלף תומס
(1958) וסרטו של דון שארפ (1978). ב- 1996 ביים כריסטופר המפטון את "סוכן
חשאי" על פי ספרו של ג'וזף קונרד ששימש השראה ל"חבלה" (1936) של היצ'קוק.
"הגברת נעלמת" זכה לגירסה נוספת של הבמאי אנתוני פייג' (1979). "חשד" עובד
לגירסת טלוויזיה בבימויו של אנתוני אנדרוס (1988). שתי גירסאות נוספות
ל"צל של ספק", סרטו של הארי קלר, "צעד לעבר האימה" (1958) וגירסת טלוויזיה
בבימויה של קארן ארתור (1991). סרטו של רוברט ספאר, "כשאת מנשקת זר"
(1969), הוא גירסה מחודשת של "זרים ברכבת". גירסת טלוויזיה של "אליבי"
בוימה בידי בוריס סגל (1989), "רצח מושלם" (1998) של אנדרו דייוויס אף הוא
מבוסס על אותו סרט. ב- 1998 נעשתה גירסת טלוויזיה של "חלון אחורי" עם
כריסטופר ריב בתפקיד הראשי. הרימייק של של גאס ואן סנט משנת 1998 ל"פסיכו"
הוא מבצע ייחודי בתולדות הקולנוע, שיחזור מדויק של המקור, העתקה מדויקת של
השוטים, העמדות המצלמה והעריכה עם תוספות ושינויים מזעריים ועידכון
תקופתי.


רכבות
 רכבות הם כלי התחבורה המועדף על היצ'קוק. רכבות מככבות ברבים מסרטיו
ולעיתים מהוות את לב ההתרחשות העלילתית: "39 המדרגות", "סוכן חשאי",
"הגברת נעלמת", "צל של ספק", "בכבלי השיכחה", "זרים ברכבת", "מזימות
בינלאומיות". הפוטנציאל הקולנועי של חלל הרכבת, התאים, המסדרונות הארוכים,
התנועה המתמדת הופכים אותה למקום אידיאלי לפגישות לא צפויות, אינטריגות,
היעלמויות מיסתוריות ומעשי רצח. לאלה שמחפשים אחר סמלים בסרטיו הצביע
היצ'קוק על סיום הסרט "מזימות בינלאומיות" - הרכבת נכנסת לתוך מנהרה.


שוטרים
 שוטרים עבור היצ'קוק הם הדמויות הסמכותיות המסמלות את הפחד התמידי מפני
עבירה על החוק והעונש שבצידה. עימותים עם נציגי החוק ומאסר חפים מפשע
נוכחים בסרטיו מ"הדייר" ואילך. ניתן להיזכר בשוטר העוצר את אלישיה (ברגמן)
השתויה ב"הנודעת", ובמיוחד בשוטר המאיים עם המשקפיים הכהים, המביט דרך
חלון מכוניתה החונה בצד הדרך של מריון (ג'אנט לי) ב"פסיכו". הסצינה הפותחת
את סרטו המדבר הראשון, "סחיטה", היא תיאור מפורט של תהליך מעצר חשוד בידי
המשטרה. הוא חזר שנים רבות אחר כך עם תיאור ריאליסטי מדוקדק עוד הרבה יותר
ב"הנאשם". מעצרו של החשוד (הנאשם על לא עוול בכפו) מתואר בפרטי פרטים
(צילום, לקיחת טביעת אצבעות, הולכה לתא בית הכלא באזיקים וכו'), תהליך של
השפלה, ביזוי ונטילת הכבוד והזהות העצמית. המקור לחרדותיו מפני שוטרים היא
האפיזודה מילדותו שאותה תיאר בראיונות עימו. כשהיה בן חמש, הוא נשלח עם
פתק מאביו לתחנת משטרה. השוטר שקרא את הפתק הכניס אותו לתא מעצר. וכששיחרר
אותו כעבור חמש דקות, אמר: "זה מה שאנחנו עושים לנערים שובבים".


תיאטרון
אחדים מסרטיו מבוססים על מחזות ("ג'ונו והטווס", "משחק הונאה", "סוכן
חשאי", "החבל", "אני מתוודה", "אליבי"), אבל יותר מעיבוד למחזה מעסיק אותו
היחס שבין במת התיאטרון לבמת החיים. היחס הטעון שבין ההתרחשות הממשית לבין
ההתרחשות הבימתית ויחסם של הצופים להתרחשויות הללו הוא הסיבה למיקומם של
שיאים דרמטיים של הסרט על במת תיאטרון, אולם קונצרטים או בית קולנוע.
בסרטו המוקדם, "רצח", המציאות החוץ-תיאטרלית משתלבת עם המשחק על הבמה.
שחקנית תיאטרון נאשמת ברצח, חקירת המשטרה מתנהלת מאחורי הקלעים בעוד שחקני
ההצגה יוצאים ונכנסים ומחליפים תלבושות. על מנת לחשוף את הרוצח האמיתי
מארגן מחזאי (הרברט מרשל), המאוהב בנאשמת, משחק תיאטרלי שלא על הבמה. סודו
של הרוצח הדראג קווין נחשף באוהל הקרקס שבו הוא מופיע (משחק גם בחילופי
מינים וטשטוש זהות מינית). בסצינת הסיום מתאחדים המחזאי ואהובתו במחזה
המועלה על במת התיאטרון. סרטים רבים מתחילים בהרמת מסך או מסתיימים בהורדת
מסך. "פחד במה", שבו המשחקים על הבמה והמשחקים שמחוצה לה הם הנושא המרכזי,
נפתח בהרמת מסך על קתדרלת סיינט פול בלונדון, ומסך יגרום גם למותו של
הרוצח. שיאים בימתיים נוספים - נסיון ההתנקשות באלברט הול ב"האיש שידע
יותר מדי", מיסטר ממורי החושף את סוד ארגון המרגלים המחתרתי נורה על הבמה
ב"39 המדרגות", השוט האורך אל עיניו הממצמצות של המתופף ב"צעירים וחפים
מפשע", סצינת מרדף בבית קולנוע שבמהלכה משתלבות היריות באולם עם היריות על
המסך ב"מחבל".

 
 
מקור:
סנימטק 104 נובמבר-דצמבר 1999
 
 


 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש