דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,452,907 כניסות לאתר
אנטואן דואנל - הבן הכפוי

מאת: סרג' אנקרי

לעיתים קרובת נכתב כי למעשה היו "שני" טריפו, זה של "400 המלקות" וזה של
"גורלו של פסנתרן". האחד - טריפו-רנואר צרפתי-טיפוסי, המוציא מתחת ידיו
יצירות-מופת, מצבים "עקומים", מפגשים "מפוספסים", תנועות לא גמורות, מבטים
חטופים וצחוק-משוגעים; השני - לעומתו - טריפו-היצ'קוק, הבמאי-המושלם,
ההופך סיפורי-בלשים גרועים לפנינים קולנועיות באמצעות מגע-הקסם של הבימוי
הקולנועי שלו - ובאמצעותו בלבד.

ניתן היה כבר להיווכח כי הסרטים המנוגדים באופיים (ANTINOMIQUES) באו
האחד לאחר השני: כך, למשל, בא הסרט "בת-הים מהמיסיסיפי" בעקבות "נשיקות
גנובות", ו"שתי האנגליות והיבשת" - לאחר "דירה זוגית". נדמה כאילו נהנה
טריפו לטשטש את עקבותיו כל-אימת שראה לנכון להשתמש, לסירוגין ב"מים חמים"
- "מים קרים" אלו של הבימוי; או במילים אחרות - לביים סרט "בלתי-מחייב",
שאינו גורם לו למעורבות והלקוח מעיבוד של רומן, בעקבות כל אחד מסרטי מחזור
דואנל.

אין צורך לפתח כאן כל תיאוריה מתוחכמת שהיא, שהרי טריפו עצמו הסביר באחד
מהראיונות שהעניק - בצורה ברורה מאד: "אינני מסוגל לעשות בזה-אחר-זה סרטים
היוצאים מתוכי. הרי זהו דבר מתיש. יתר על כן, כאשר אני מעבד ספרים המתארים
סביבה (milieu) השונה מזו שלי, אני מצליח לומר מה שאינני מעז לבטא
בתסריטים המקוריים שלי. אין זה פרדוקס: ב"נשיקות גנובות" חייב הייתי
להסתתר ללא הרף, להסתוות ולטשטש עקבותי כך שלא יכירו אותי יותר מדי. בקצרה
- התחבאתי מאחורי מסכה. ב"הכלה לבשה שחורים" היתה, לעומת זאת, המסכה קיימת
מלכתחילה כך שיכולתי להרשות לעצמי להתבטא בחירות גמורה מאחורי אותן דמויות
שואלות". מאחורי הצהרה זו, הנראית בקריאה ראשונה הגיונית עד מאד, מסתתרת
אפשרות אשר טריפו עצמו לא הביאה, כנראה, בחשבון ואשר אותה יפתח לאחר
סרט-המפנה ביצירתו, "הלילה האמריקאי". הכוונה היא לביום סרטים אישיים -
באמת מבלי להסתתר מאחורי דמותו של אנטואן, כמו ב"החדר הירוק", או
סרטי-עלילה טהורים ללא ה"אליבי" שמספק העיבוד, כמו ב"המטרו האחרון". תיאור
התבגרותו של אנטואן דואנל פועל, לאמיתו של דבר, על טריפו עצמו כמעין
מסלול-התבגרות, וגורם לו לעבור משלב הבמאי-של-עיבוד לשלב של יוצר שלם בפני
עצמו.

לעולם לא נתעייף מלחזור ולומר, שוב ושוב, עד כמה יחידה-במינה היא תופעת
דואנל בדברי ימי הקולנוע. עד רעיון זה, של מעקב אחרי דמות מילדות עד בגרות
תוך השלכת שלבי התבגרותה על השלבים בהתפתחות חיי-האהבה שלה, לא נהגה ומומש
אלא על-ידי טריפו לבדו; הוא היה יכול לעלות כל-כולו רק בדעתו של יוצר
נוסטלגי, האחוז-געגועים עד-כאב לילדותו שאת החמצתה יבכה כל ימיו.

מ"400 המלקות", בו היה אנטואן דואנל בן 12 שנים ועד ל"האהבה במנוסה", שם
הוא בן למעלה מ- 30 תעבור דמות זו "חינוך סנטימנטלי" אמיתי; חינוך זה
יובילו מהתקווה וההסתקרנות שיש בסיפור-אהבה - ב"אהבה בגיל 20", דרך גילוי
האהבה ב"נשיקות גנובות", עד לנישואין ב"תרגילים בנישואים" ולגעגועים
לאהבות-משכבר ב"האהבה במנוסה". החינוך הסנטימנטלי, המריר-מתוק, אין פירושו
התבגרותו של הגיבור. יתר על כן, תמצית-הווייתו של אנטואן דואנל היא דווקא
אי-ההתבגרות, ההישארות בגדר מתבגר-נצחי המלא מרידות פתאומיות
וחסרות-הגיון, חלומות ומלנכוליה, רומנטיקן ללא-תקנה וחולמני-בעקרון. הוא
מסרב ללכת בתלם-ההתפתחות שייעדו לו החיים בהתבוננו בחיים המתפתחים לפניו,
מאחוריו או לצידו.

אם מנתחים נכונה את עמדתו של דואנל לחיים מסתבר עד מהרה כי זוהי עמדתו של
מציצן כפייתי - משמע גם עמדתו של במאי, אשר יכול להבליט את העולם באופן
שהוא קובע: מהר יותר, לאט יותר, תוך הוספת חלומות או תוך השמטת מה שאינו
לרוחו.

דואנל הוא, כמובן, הדמות הקולנועית אשר יוצר הבמאי כדי שיוכל הוא-עצמו
לחיות שוב את חייו, לממש את הזיות-דמיונו, למלא את מחסוריו ולתקן את
הטעויות או המשגים שנעשו בחיי היום-יום - וכל זאת באמצעות קסם הבימוי או
ע"י הכתיבה-מחדש הקולנועית. הפרדוקס הוא שטריפו בחר כדמות המתאימה ביותר
את הטיפוס, בהא הידיעה, של האנטי-גיבור. דואנל איננו ג'והן ויין. הוא
ביישן, חולמני, בלוריתו - וצורת דיבורו - מרדנית, השכלתו - מדוקלמת, כאילו
נלמדה בעל-פה כדרכם של אוטודידקטים; הוא מרבה לחיות את חייהם של אחרים
ומספר דברים ששמע מאחרים - מעט בדומה לטריפו מבקר הקולנוע, אשר נהג לספר
כיצד עושים האחרים סרטים.

לטריפו אין, אם כן, יחסי יוצר-דמות עם דואנל, שהרי הוא מסרב בכל תוקף
להפכו לאידיאל או לחיות-באמצעותו הרפתקאות משלהבות, או לפחות מוצלחות. ולא
זו בלבד, אלא אף היפוכו של דבר: טריפו נראה ביקורתי מאד בנוגע לדואנל,
שאליו הוא מתייחס יותר כאל בן מורד, סורר ואהוב מאשר כאל דמות, אישיות.
טריפו סיפר כי כבר בעת צילומי "400 המלקות" העירו לו אנשי צוותו על היותו
נוקשה מדי כלפי הדמות, על עשותו אותו לילד בלתי-נסבל. היחיד שעמד על דעתו
היה טריפו; תגובת הקהל - שהצדיק אותו - מוכיחה כי היחיד ש"אהב" באמת
ובתמים את דמותו של דואנל היה דווקא טריפו עצמו; שהרי המבט שהניח על דואנל
לא היה מבטו המתנשא של יוצר אמנותי, אלא מבטו הביקורתי והמפוקח של אב
אמיתי, כמעט גשמי. הקשר לאוטריפו הוא, אגב, כיחס בן לאביו. במכתב מרגש
שכתב עם מותו של טריפו זוקף לאו לזכותו משפט שאמר טריפו בהקשר לאנדרה
באזין, אביו הרוחני. המדובר, אם כן, יותר ביחסי הורים-בנים מאשר ביחסים
שבין יוצר לכפילו. ההוכחה לכך תובא בסרט "הלילה האמריקאי", שבו הופיע
כבמאי וכשחקן לצידו של ז'אן-פייר ליאו ששיחק את דואנל. היוצר, שאינו יכול
להפגש פנים-אל-פנים עם כפילו, דוחה אותו כאב המבקש לגמול את בנו המסרב
להתבגר. הוא אף נוזף בדואנל, במהלכה של סצנה בה גובל הלעג-העצמי
בסוריאליזם, בנוסח: "הוא עוד יעלה לנו על העצבים, זה עם המצבי-רוח שלו",
מצבי-רוח - בל נשכח זאת - הכתובים ע"י טריפו הבמאי. "הלילה האמריקאי"
פועל, אם כן, כקטרזיס (תהליך טיהור הנפש), כאשר טריפו דוחה ומרחיק את
הכפיל הילדותי שלו, את הבן המפריע ומטריד כדי לשוב ולהיות הוא-עצמו.
משמעותית העובדה כי הוא עושה זאת בסרטו היחיד העוסק בקולנוע כנושא,
בהמחישו באופן זה רעיון אותו הביע לעיתים קרובות, ואשר לפיו הוא הגשים
עצמו כאדם הודות לקולנוע ובאמצעותו.

מ"הלילה האמריקאי" ואילך אכן מגשים טריפו את עצמו, כאדם וכיוצר, מאחר ואל
לנו לשכוח כי למרות שהנושא של "400 המלקות" היה שלו, הרי היה ז'אן-פייר
ליאו שכפה עצמו עליו מתוך רשימה של 60 מועמדים.

ז'אן-פייר ליאו ממלא, ביצירתו של טריפו, את תפקידו של ילד אסופי, מאומץ,
הכופה עצמו עליו בעקשנות של אהבתו. גם אם שמו של ליאו אינו מופיע באף אחת
מכותרות הסרטים שבמחזור דואנל בתור אחראי לתסריט או לדיאלוגים, הרי טריפו
מעולם לא הסתיר כי לאלתור היה מקום נכבד בעבודתו של השחקן-האליל שלו.

ליאו כפה עצמו - כילד ב"400 המלקות", על אב רוחני ועל במאי שאותו בחר
בעצמו. טריפו עצמו לא השתחרר ממנו ופנה לטפל בביוגרפיה האמיתית שלו-עצמו
אלא לאחר "הלילה האמריקאי". אם נבחן מקרוב את פילמוגרפיה שלו נווכח כי מיד
לאחר סרט-הביניים "סיפורה של אדלה." מביים טריפו, בזה אחר זה, שלושה סרטים
אישיים-יותר: "כסף כיס", שהוא מקבילו של "400 המלקות" בנושא הילדות; "האיש
שאהב נשים", העוסק בגיל ההתבגרות; ו"החדר הירוק", אודות המוות: כשהוא אוזר
אומץ - לגבי ביישן כרוני זה - ומשחק בעצמו את התפקיד הראשי ב"החדר הירוק".

מעניין לציין שהסרט הראשון אותו הוא מביים, בסיומו של "מחזור טריפו" זה,
יהיה דווקא "האהבה במנוסה", סרט שהוא חזרה נוסטלגית ולא המשכה של דמות
דואנל ואשר נעשה כ- 20 שנה לאחר "האהבה בגיל 20". ניתן, אגב, לתרץ את
הכשלון הקופתי היחסי של סרט אחרון זה בעובדה שאחרי "החדר הירוק" (ושאר
סרטי מחזור טריפו) אין עוד איש מאמין כי יש "פן" ביוגרפי בסרטי "מחזור
דואנל".

ולבסוף נקודה אחרונה הבאה לאשר את מקומו של "הלילה האמריקאי" כאמצעי
לגירוש הדיבוק של הילד-הכפיל דואנל ע"י טריפו: לפניו היו כל סרטי טריפו
עיבודים - או "דואנלים" ("גורלו של פסנתרן" - מאת דויד גודיס, "ג'יל
וג'ים" - לתסריט של ה.פ. רושה, "פרנהייט 451" - שלריי ברדבורי, "הכלה לבשה
שחורים" - וויליאם אייריש…). אחרי "הלילה האמריקאי" יהיו כל סרטיו תסריטים
מקוריים, מ"כסף כיס" ועד "האשה שממול" (להבדיל מ"לפתע ביום א'", סרטו
האחרון, שאליו ניתן להתייחס יותר כאל תרגיל של וירטואוז מאשר כאל חלק
ממכלול-של-נושא).

ליחסו של טריפו כלפי דואנל יש הדים בכל יצירתו כולה. הנושא של ילד-כפוי
אולם בכל זאת אהוב מאפשר לו לא רק ליצור אלא גם להתעניין בו-בעצמו, בחייו
שלו, לדבר עליו לבסוף.

היחסים בין אב לבנו האסופי שבים ומופיעים, כמובן, ב"ילד פרא", סרט נוסף
שבו מעורב טריפו לחלוטין כאשר הוא משחק בעצמו את תפקיד האב-המחנך, אב אוהב
אולם גם מפוקח וביקורתי. נראה כי נושא זה רודף את טריפו לכל אורך יצירתו,
כאילו חשב בליבו: אינני מסוגל להוליד - אאמץ, אם כן, ילד אשר יבחר בי. כמו
בחלק הראשון של יצירתו הוא מוצא מסתור מאחורי עיבודים לסיפורים שכתבו
אחרים, או מאחורי דמותו של דואנל, מפחד לדבר אודות עצמו. ניתן להסביר עמדה
זו בנסיונו הממושך בביקורת קולנועית, שהרי גילויין והסברתן של יצירות-מופת
משחקים, לעיתים קרובות, את התשוקה להיות במאי בעצמך. את תקופת-הביקורת
הממושכת שלו אפשר לראות כאותו כיוון-המחשבה של יוצר, יוצר ביישן ומפקפק
בעצמו עד כדי קביעת מרחק בינו לבין מושא-תשוקתו העזה ביותר - עשיית קולנוע
של AUTEUR.

 
מקור:
הוצאת המכון הצרפתי בתל-אביב, מרס-אפריל 1986
 
 





 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש